כשמסתכלים על שגרת אימונים של רצים חובבנים, אלו הגומעים עשרות קילומטרים בשבוע, עולה השאלה הגדולה- מה גורם להם להתמיד? לצאת מהבית לרוץ, פעם אחר פעם, בשעות שונות, בלילה או בבוקר, בחום או בקור, כששמח, כשעצוב, ולעיתים אף לבחור לרוץ למרחק ארוך יותר או בעצימות גבוהה. האם זה בשם המטרה? (אתגר, דיאטה, הנאה, ביצוע פעילות גופנית כחלק משמירה על אורח חיים בריא וכד') או שמא, בריצה יש משהו ממכר והוא המניע האמתי להתמדה?
רצים חשים התרוממות במצב הרוח, אופוריה, משיגים נוחות פיזית ונפשית, הפחתה בתחושת הכאב בעיקר בריצות למרחקים ארוכים המתבצעות בקצב שהוא נוח להם או לחילופין בריצות קצרות בעצימות גבוהה.
בזמן הריצה אנו חווים קשת רחבה של רגשות הנעים על פני רצף משתנה. נודדים בין משברים, בכי, קושי, רצון לוותר ועד לתחושת מסוגלות וניצחון. המנעד הוא רחב ומגוון בתחושות ורגשות המלוות את הרץ.
ההשערה המעניינת היא שאחד מהאספקטים היכולים להיות הגורם בהתמכרות הם האנדורפינים (חומר כימי המשתחרר מהמוח), והם אלו המייצרים את המנעד התזזיתי הזה והם האחראים לשינוי בתפיסתו ומצב רוחו של הרץ.
אז מהו אותו ״גורם״ הגורם לתחושות הרבות האלו ?
ההשערה כי הסיבות לתחושות הללו נעוצות ברמות ההפרשה של האנדורפינים המופרשים מהמוח. האנדורפין הוא אחד מקבוצה של חומרים כימיים, אשר מצויים ומופרשים באופן טבעי במוח ומסייעים בין היתר לשיכוך כאב, שיפור מצב הרוח והעלאת תחושת המסוגלות. (בדומה להשפעה מחומרים אופייטים כמו מורפיום, הרואין וקודאין).
על תחושות אלו אחראית מערכת הסטרס (דחק) של גופנו הפועלת במנגנונים מוחיים והורמונליים (היפותלמוס- היפופיזה- אדרנל). אלו עובדים יחד ומקיימים יחסי גומלין והשפעות הדדיות.
ההיפותלמוס משחרר ACTH, ההיפופיזה משחררת אנדורפינים אשר יחד עם הנוירוטרנסמיטרים (מתווכים עצביים), דופמין וסרוטונין גורמים לאדרנל (יותרת הכליה) להפריש הורמונים (אדרנלין וקורטיזול).
אדרנלין האחראי על פעולת ה fight or flight וקורטיזול (הורמון הדחק) הקשור בתהליכים יוצרי אנרגיה והעלאת המטבוליזם בגוף.
אז מה הקשר לריצה? פעילות גופנית מוגברת גורמת לעליה ברמת הקורטיזול כי זהו מצב ״סטרס״ לגוף וכל המערכות מופנות ליצירת אנרגיה לפעילות זו.
סקירה קצרה וכוללת על החומרים המעורבים:
אנדורפין- מופרש מההיפופיזה ונקשר לרצפטורים אופייטים המניבים את תחושת האופוריה, משכחים את הכאבים ומעלים את מצב הרוח. הפרשתו בריצה מוגברת ככל הנראה בגלל התשדורת למוח. כאשר כואב, הגוף משדר את ״הצורך״ בשיכוך כאב(רצפטורים של לחץ וכאב) וכך הפרשתו עולה.
ככל שהמאמץ ארוך יותר ורמת חומצת החלב עולה (תוצר של הפעילות האנארובית- הגורם להתכווצויות וכאבים), כך עולה רמת הפרשתו של האנדורפין. בנוסף, עלית הטמפרטורה של הגוף במאמץ הופכת את מחסום הדם למוח לחדיר יותר וכך לרמתו של האנדורפין במוח להיות גבוהה.
ACTH - זהו הורמון הדחק בגופנו. הפרשתו מווסתת מהורמון הקורטיזול (הורמון סטרס) ומערבת שחרור של הנוירוטרנסמיטרים (נוראדרנלין, ואדרנלין), עיקר השפעותיו של מעגל זה הן על הערנות. בריצה ארוכה, רמות הקורטיזול עולות וכך גם רמות ה- ACTH והנוירוטרנסמיטרים ואיתם עולה רמת הערנות, החדות, ומצב הרוח.
נוירוטרנסמיטרים- נוראדרנלין, דופמין, סרוטונין -הפרשתם וייצורם עולה ומושפע מריצה (פעילות גופנית מאומצת) וגם להם קשר הדוק בהשפעה על מצב הרוח.
בזמן פעילות גופנית מופרשים האנדורפינים לדם ברמה שהיא פי חמש מאשר במנוחה, מה שמסייע לספורטאי בשיכוך תחושת הכאב הכרוכה במאמץ.
הנוכחות הרבה הזו של אנדורפינים תורמת לירידה בתחושת הכאב בשרירים, מעלה את מצב הרוח ואת הכוח של הראש על הגוף. ההתגברות על הכאב תוך תחושה של ניצחון מחזקים את תחושת המסוגלות ומעגל הפרשת האנדורפינים מתמשך. פיזיולוגית, הצטברות חומצת חלב שמתבצעת בזמן הריצה( פעילות אירובית ) משפיעה על רמת הפרשת האנדורפינים ותורמת לפינוי יעיל יותר של חומצת החלב, וכך תחושת הכאב פוחתת.
עדיין אין הוכחות מחקריות שאכן זו הסיבה אך ללא ספק סוגיית האנדורפינים מוכרת לאדם הרץ ולחוקר, תיאור המצב והתחושות שלהם דומה, הם מעידים שמה שמתרחש בריצה בין אם הוא שחרור אנדורפינים ובין אם הוא משהו אחר, להגדרתם, זו היכולת להשיג את התחושה אשר מסייעת ומשפיעה על שיכוך כאבים, העלאת מצב הרוח, היכולת להמשיך גם שקשה ולחוות רגשות חיוביים ה"מסלקים" את הרגשות השליליים.
היום מחקרים בתורת האימון מציגים שניתן למדוד ולהגדיר את תחושת האופוריה, התחושה הנעימה שלאחר הריצה ואפילו להבין מה הגורמים לתחושה זו.
האזורים במוח שמודגמים כפעילים אחרי ריצה הם המערכת הלימבית במוח (זו שבין היתר אחראית על התאהבות ורגשות רבים). לצד השפעתם על ההרגשה הטובה נפשית, האנדורפינים משפיעים באופן חיובי גם על הלב וכלי הדם ואף יכולים להגן מפני התקפי לב.
לאנדורפינים המופרשים בריצה השפעה על מצב הרוח לטווח הקצר והארוך, וזו עוד סיבה לכך שהרץ מתמכר ומחפש להשיג את תחושות אלו.
בריצה ישנן השפעות הדדיות הנובעות מסיבות רבות שטרם מובנות עד הסוף, מה שבטוח ריצה (פעילות גופנית במאמץ) שוזרת בתוכה מגוון רחב של השפעות המערבות מנגנונים מוחיים, ביוכימיים והורמונליים בגופנו. השפעות של מערכות רבות בגופנו העובדות יחד- החל במחשבות, הניקוי המנטאלי שמתרחש בזמן ריצה (המחשבות חדות יותר), לעיתים מציאת פתרונות ואף היסח הדעת שהראש מופנה לדברים אחרים, זה בוודאי מושפע מהפרשת האנדורפינים מהמוח אך גם מהפעולה המונוטונית בריצה, מהפרשת הורמונים, משינוי הטמפרטורה של הגוף, מפעילות השרירים והשלד והפרשת נוירוטרנסמיטרים.
חיזוק מנטאלי ע״י הדרת תחושות שליליות ומצבי רוח דיכאוניים, מפתחים תחושת מסוגלות הנשענת על הישגים בפועל, גם כיוון שיש התקדמות נרכשת וזה יוצר מעגל המתחזק את עצמו.
העלייה במצב הרוח של תכנים חיוביים, תחושת החדות הערנות ומידור תחושות שליליות של כעס ועצב הם סיבה מצוינת המסבירה מה ממכר כל כך באנדורפינים.
לאחר שמבינים את התהליכים המוזכרים מעלה המתרחשים בגופנו ומוחנו בזמן ריצה אי אפשר שלא לתהות האם גם כאן (בריצה) סף הרגישות לאנדורפינים, סבילות(טולרנס) עולה בדומה לתהליך בהתמכרויות אחרות? האם במקביל להתרגלות לכמות הקילומטרים ולעצימות האימון כחלק משגרת אימוני ריצה, ישנה התרגלות לכמות האנדורפינים המופרשים והאם זה גורם לרצים לרצות עוד? כלומר, האם כדי שיופרשו כמויות גדולות יותר של אנדורפינים צריך להגדיל את המרחק או העצימות? אני בטוחה שעוד יתפרסמו מחקרים בנושא הכללי של אנדורפינים והתמכרות ואני אמשיך לחקור את הנושא בהקשר של ריצה (גם תוך כדי ריצה).
כמובן שיש גורמים רבים נוספים המעורבים בהתמכרויות( נפשיים, סביבתיים, גנטיים) ולא כל הרצים מכורים, אך זוהי נקודת מבט מעניינת אחת היכולה להסביר את התופעה.
